פעם, לפני המון שנים, כשלמדתי רפלקסולוגיה, היתה לי מורה שממש ממש אהבתי. היא היתה מורה נהדרת באמת, מורה של "וואו", אבל לדבר אחד קצת פחות התחברתי. הייתה לה גישה כזו שבין מטפל ומטופל צריך להיות סוג של ריחוק. נקרא לזה דיסטנס? כן, בקטנה. הפרדה מוחלטת וגבולות מוחלטים.
כשהתחלתי לטפל הרגשתי קצת אשמה על כך שאני לא ממש כזאת. הרגשתי לא בסדר. לקח לי זמן, אפשר לומר ששנים, להודות שאין דרך אחת.
לקח לי זמן להבין שאני אוהבת להיות בגובה העיניים, שמה לעשות, אני בן אדם די נחמד (בד"כ) וחייכן וגם ממש ממש לצחוק ביחד עם מטופלת זה לגמרי בסדר! ( מטופל שירגיש בנוח לצחוק איתי ירגיש בנוח גם לבכות איתי? אולי).
הקליניקה שלנו היא ביתית, במודע, אתם רואים איפה אני חייה, לפעמים גם פוגשים את הילדים שלי, מריחים את הבישולים שלנו, לפעמים אנחנו נפגשים בגן שעשועים ומנהלים שיחה חברית. ו- וואלה, זה ממש בסדר! זה לא מפריע בשיט למהלך הטיפולי! את הגבולות שלי אני שומרת בדרכים אחרות – בלשמור על השעות בהן אני מטפלת, על הזמנים, על הכוחות שלי ועוד.
היום אני גם יודעת שגם בתור מטופלת אלה בדיוק המטפלים אליהם אני אוהבת ללכת – מטפלים שנעים לי איתם, מטפלים שנעים לי לחבק אותם לפני או אחרי הטיפול, מטפלים שכייף לי לצחוק איתם.
היום אני יודעת שהנגישות הזאת אתכם היא בדיוק הדרך שאני אוהבת ושלמה איתה, שהיא חלק ממני וטובה ונעימה (כנראה) גם לאלה מכם שממשיכים לבוא אלי.