"אמא, תעשי לי רפלקסולוגיה בבקשה", הוא אומר לי ומחייך בתחינה. כמעט תמיד המשפט הזה מגיע בסוף היום, בדיוק ברגע הזה שאני רוצה להתקלח, או כשהקטנות נרדמו ואני נהנית רגע מהשקט, או אחרי שאני יוצאת מהקליניקה מטיפול ערב… לפעמים הנטייה הראשונית היא להגיד "לא עכשיו/ אני עייפה / רוצה להתקלח / עבדתי קשה היום/ אתה צריך כבר לישון". לפעמים אני גם אומרת.
אבל לא מזמן פתאום ירד לי האסימון (עתיקה אני): זה הגיל הזה, גיל 10, שכבר אי אפשר להגיד "אמא, תרדימי אותי / תספרי לי סיפור / תשבי לידי", אבל הצורך הזה עוד קיים. איך לא? אז אני יושבת איתו ומחזיקה את רגליו ונוגעת, לפעמים שותקים, לפעמים הוא נרדם, לפעמים מדברים, לפעמים זה הרגע היחיד ביום בו יש לנו זמן אחד על אחד ושקט מסביב באמת. והוא באמת אוהב את המגע ונהנה ממנו, אבל זה באמת לא רק זה.
ולא צריך להיות רפלקסולוגים בשביל הרגע הזה. גם אתם יכולים.
כדאי לכם. כדאי גם להם / להן.