אז למה זה לא קורה?
שאלת השאלות שנשאלת בקליניקה בהקשר של פריון. הפאקינג מסע מסתורין הזה בדרך להיות הורים.
לפעמים יש אבחנה, ולפעמים יחד איתה גם הקלה קטנה – יש כותרת, יודעים למה. זרע לא משהו, רירית דקה, פרופיל הורמונלי מתעתע, חסימה מבנית, הדבקויות, יו נו.
אבל יש גם את אלה שאצלהם הכל פיקס. כביכול. ביציות מצטיינות, זרע אליפות, רירית מהממת, פרופיל הורמונלי לתפארת מדינת ישראל. ובכל זאת – זה לא רק קורה! למה? אוף, למה? ובקליניקה זה לגמרי בסדר שהשאלה הזו תבוא עם דמעות.
אז כן, יש כותרת, והיא קצת מעצבנת – "הבלתי מוסברים". נעים מאוד, שלום לך בלתי מוסברת.
אז למה זה לא קורה? גם אם תלכי לה-תותח של התותחים של מומחי הפריון לא תמיד תמצאי את התשובה. לרוב מדובר בניסוי וטעייה ותהייה, יצירתיים יותר או פחות, ויש אחלה מומחי פריון ויופי של הצלחות ותודה לאל על נפלאות הרפואה. באמת.
לפעמים טיפול המגע לכשעצמו, מלבד העבודה על המערכת ההורמונלית, הזרמת הדם לאזוור הרחם והאגן והנעה של כל האזור, ישחרר גם עניינים רגשיים על הדרך. הרחם צוברת בתוכה אינספור זכרונות – טובים יותר ופחות, גם כאלה שהיינו מעדיפות לשכוח.
לפעמים עצם הישיבה מול טופס תשאול, מענה על שאלות שלא שאלנו את עצמינו, השיחה פנים מול פנים – מציפה דברים על פני השטח, גורמת לאסימונים קטנים ליפול, לאמונות מושרשות לצוף, לדפוסים מקבעים להשתחרר. תהליך עדין עדין, שמשחרר כבלים קטנטנים בלתי נראים של תקיעות.
מה לעולם לא תשמעו אותי אומרת? "קודם כל תרגעי!". ררררר. רק מלכתוב את זה נהיה לי מלחיץ.
מה עוד לא תשמעו ממני? "כל עכבה לטובה". ררררר. ועוד ררררר. למרות שבלב ליבי אני בהחלט מאמינה שלפעמים זה פשוט עניין של טיימינג לא מתאים ולפעמים היקום הזה איכשהו יודע מה הוא עושה, מסיבותיו שלו. אני יכולה להגיד באופן אישי בהחלט על המסע הפרטי האישי שלי ל-3 ילדי הקסם שלי, שבדיעבד הוא זה שעשה אותי למי שאני – על כל הפחד והיאוש והכאב והאובדן שהיו שזורים בו. והזמן. ובדיעבד, ממש בדיעבד – לא הייתי מוותרת על המסע הזה (אבל לכי תגידי את זה לגיגי ההיא ששכבה בוכה בבית החולים עם הריון חוצרחמי כואב, או לגיגי שעברה תחילת הריונות מלווה דימומים מלחיצים ולא האמינה שזה יקרה).
לא אגיד לך שזה בטח נפשי, לא אגיד לך שאלה הסיגריות, לא אגיד לך שתורידי 20 ק"ג ואז תחזרי אליך.
כן אקשיב לך.
לכל מילה ומילה שיוצאת מפיך. לכל חלקיק שמרכיב את הפאזל הזה.
והרגשות צצים אט אט, והמילים צפות – לעיתים זה פחד גדול מכאב, מאיזו מן אמא אהיה, ממה יקרה עם הגוף שלי? עם הציצי? ואיך אני אמשיך עם הקריירה המדהימה הזאת? ואיך תעלם לה הספונטניות. העצמאות? לפעמים זו אובדן השליטה על החיים – אבל עד היום השגתי כל מה שרציתי!
כל המילים האלה יוצאות וטוב שיוצאות ומשתחררות אל אוויר העולם.
כן אגע בך. ברכות. בחמלה. בהכלה. באמונה.
כן אציע לך להכין לך בקבוק של פרחי באך אם אראה צורך. כן אדע להפנות אותך לטיפולים רגשיים, אם אראה צורך – לטיפול BOT של עיבוד לידה קודמת, לשיטת "המסע" אם אראה ניצוצות של אמונות מגבילות, של דפוסים, או של תעלומה אחת גדולה שאופפת את הסיפור הזה שלך. לפעמים גם אפנה לקונסטלציה משפחתית. אולי שם ישתחרר משהו בפאזל הזה של חייך.
אבל כל אלה הם חלק ממכלול שלם. להגיד "זה הפחד / המתח" זו אמירה פשטנית. ואם יש דבר שאינני רוצה שאף אחד יחזיק בו הוא אשמה.
("זה לא מצליח כי אני לחוצה!" – לא, לא, לא, אישה יקרה. הסירי את האשמה הזו, היי טובה ואהובה על עצמך).
אני מאמינה במכלול של דברים – בשילוב של הפיזי והריגשי והיקום הזה והעניינים שלו ובשלל דברים נסתרים שאולי לא תמיד נדע. אולי לא תמיד נדע למה זה הצליח דווקא עכשיו. וזה בסדר, ממש בסדר.
וגם אני שם רק חלק מהמכלול הזה. לעולם לא אזקוף הצלחה של הריון לזכותי. אני באמת רק חלק,משמעותי יותר או פחות.
חתיכת מסתורין העולם הזה, עולם הפריון. מוצאת את עצמי בכל פעם מחדש צוללת בו יחד איתכן, לפעמים גם אני נגנבת מלמה זה לא קורה.
אבל אני אופטימית. נצחית. מן אופטימית ריאליסטית שכזו, שראתה כבר בלייב שניסים קורים.
וכ"כ שמחה איתכן להרכיב את הפאזל הזה, גם אם חלק מהחלקים נשארו חסרים.