זה מקום ששנים אני מסתירה. היא אומרת לי בשקט כשאני מתחילה לגעת ברכות בבטן שלה.

ותראי, אני אומרת לה, תראי לאיזה טיפול בחרת לבוא.

צלילה למיים העמוקים. היא אומרת.

בטן.

לא משנה כמה פרונטלית היא, מרכזית, בולטת, לפעמים היא פשוט בודדה ובלתי נראית בין שלל שיטות מגע. זנוחה.

נחבאת, מוסתרת.

אז למה לא בטן? מה יש לנו עם האבר הזה שהוא כ"כ זנוח ולא ננגע?
אולי זה השומן? הרפיסות? הצמיגים? סימני המתיחה? הבטן הרכה? זו שאוצרת בתוכה את כל סודותינו, פחדינו, מאווינו? זו שבתוכה האברים הפנימיים שלנו? זו שבה הסרעפת שלנו – המכווצת, הרפוייה, האוצרת? זו שבתוכה היו או יהיו התינוקות שלנו? זו שבתוכה הרחם, הו הו הרחם – עם כל המשמעויות, הזכרונות, הטראומות, הסודות שלה?

ואני אומרת – בדיוק בגלל זה.
בטן.
בטן היא עולם ומלואו, היא גלוי ונסתר, היא הווה ועבר, היא שריון ומעמקים.
מה טומנת בתוכה הבטן שלה?
מה יוליד ויעלה המגע?

ואנחנו ניגע, לאט לאט, בקצב שלך.

עם סדין תחילה.

לפעמים הידיים שלי ירגישו את הפחד, את הכיווץ. הן ינועו לאט לאט, ברכות, בעומק הדרגתי. כבר לא על הסדין, על גוף, עם שמן. אני מרגישה את המקומות המכווצים האלה, את הנשימה שכמעט ולא מרשה לעצמה להיות, את הבטן שלא רגילה לקבל מגע.

והרגע הזה שאני חשה שבו הגוף הזה מתחיל לסמוך על הידיים האלה. איזה רגע זה!

לפעמים את תגידי – אף פעם לא נגעו לי בבטן בכזו רכות.

לפעמים את פשוט תיקחי נשימה עמוקה.

או תשקעי לתוך שינה רפוייה.

ולפעמים זו הבטן שתדבר,

שתספר לי.