יש את הרגע הזה שבו אני נכנסת לקליניקה. סוגרת אחרי את הדלת הכבדה. משאירה מאחור את המולת הילדים, את ערימות הכביסה, את הבישולים שלא בישלתי, את הניקיונות שלא ניקיתי.
ומתמסרת.
מתמסרת לטיפול, צוללת אל המוזיקה, מריחה את השמנים שבמבער.
ולפעמים אני פשוט עוצמת עיניים…
ונעים לי. ואני לא שוכחת להוקיר תודה על סביבת העבודה הכל כך נעימה שלי.
ולא שוכחת להוקיר על האנשים והנשים הנעימים והנעימות שאני פוגשת (ואם הם לא נעימים לי, או אני לא להם, הם פשוט ימשיכו הלאה. זה מן חוק טבע כזה שעובד יופי).
ולפעמים אני פותחת את הדלת הכבדה, בסוף הטיפול, והמולת הבית ניתכת בי, מתפרצת. ואני חוזרת אל ההמולה הזו אחרת, כאילו זו אני שקיבלה שם טיפול.