איכשהו, והאמת שזה לא לגמרי איכשהו, אנדומטריוזיס תפסה לה מקום של כבוד (?) בין מקבץ מחלות שמייחסים להן את התואר המפוקפק משהו "פסיכוסומטיות". ההגדרה של פסיכוסומטי – מחלה פסיכוסומטית (מיוונית: פסיכו – נפשי, סומטי – גופני) היא מחלה גופנית המושפעת ולעיתים אף נובעת מגורמים נפשיים.
אבל רגע? אנדו' זה אמיתי, לא? אלה נגעים אמיתיים, רקמות דמויות רירית הרחם שמתיישבות להן באגן, כאלה שאפשר לראות אותן, אם באולטרסאונד, או MRI, או אם רק בניתוח לפרוסקופי.
ורגע #2 – לא כל מחלה מושפעת גם ממצב רגשי?
אז למה דווקא אנדו'?
הצצה קלה בויקפדיה לערך "היסטריה". היסטריה נשית היא אבחנה רפואית שהייתה נהוגה ברפואה בעולם המערבי ואיננה מוכרת עוד בעולם הרפואה. היסטריה נשית הייתה אבחנה נפוצה בתקופה הוויקטוריאנית לקשת רחבה של תסמינים כולל עילפון, עצבנות, חוסר שינה, אגירת נוזלים, תחושת כבדות בבטן, התכווצויות שרירים, קוצר נשימה, חוסר תיאבון או אובדן ליבידו, ונטייה "לגרום לצרות".

בום!
מקור המילה היסטריה הוא במילה היוונית "רחם", ואכן, כבר מימי התרבות היוונית הקדומה האמינו היוונים כי היסטריה היא תופעה נפשית נשית במהותה, הנגרמת מנדידת הרחם לאזורים שונים וסימפטומים על האיברים שהרחם נדדה אליהם. למשל, מחנק אם הרחם נדדה לחזה. תאוריית הרחם הנודד.
הרופא היווני ארטאיוס מקפדוקיה תיאר את הרחם כיצור חי בתוך יצור חי. כגורם לתסמינים בכך שהוא מסתובב בגוף האישה ומפעיל לחץ על איברים אחרים.
בום #2

הפיסקה הזו עושה לי צמרמורת. בחיי.

ותזכורת קלה למה הוא אנדומטריוזיס:
אנדומטריוזיס היא מחלה כרונית, דלקתית, בו תאים דמויי רירית הרחם נודדים ומתפשטים לאזורים שונים בחלל הבטן. הם עלולים ליצור סימפטומים בהתאם למיקומם בחלל האגן, הבטן, הגוף. עוד על אנדומטריוזיס כאן.

אז אולי לא סתם אנחנו חוטאים למקום הזה של "פסיכוסומטי"? אולי השורשים הם קדומים קדומים? וכן, התפתחנו. אנחנו מצקצקים על אותן תאוריות היסטריה קדומות. ועדיין…

בציור – טיפול קדום של החזרת הרחם למקום, מצריים, ע"י חומרי הרחה (שמנים?).

אני פוגשת נשים רבות עם אנדומטריוזיס בקליניקה. חלקן גם חולקות יחד עם האנדומטריוזיס גם חרדה ו/או דיכאון.
דמיינו רגע, מחלה כרונית. לעיתים משביתת חיים, כאבים יומיומיים, לעיתים בלתי אפשריים, לעיתים בדיוק ברגע הלא נכון (יש רגע שהוא כן נכון?), הלא צפוי, החוסר וודאות של המחלה, ההפכפכות שלה, המסתורין שלה, השקיפות שלה, הזילזול, חוסר האמון, חוסר ההקשבה, המעבר מרופא לרופא ("אין לך כלום / קחי כדור / זה רגשי), היחס מהנשים במשפחה סביב (שלפעמים גם הן נשות אנדו' לא מאובחנות, שחושבות שככה זה, שוסת זה כואב איימים), הכרוניות הזו… הניסוי והטעייה המפרכים, היקרים, המייאשים.
וואו, כל אלה חתיכות עילה / טריגרים לדכדוך, לפחד, לחרדה, ליאוש.
לא פלא אם כך שאנדומטריוזיס מלווה לעיתים (ולגמרי דגש על לעיתים) עם מצבים רגשיים לא פשוטים.
איפה פה הביצה ואיפה התרנגולת?
תמיכה רגשית לנשים ואנשים שחיים עם כאב כרוני, עם מחלות שקופות, היא הכרחית בעיני. תמיכה קבוצתית, גם אם באמצעות קבוצות פייסבוק וכו וגם אם בחיים האמיתיים הן יהלום. את לא לבד שם. כמה חשוב שזה.

ואז את מגיעה למטפל ברפואה משלימה. וכבר יש לך שם. ואבחנה. והמטפל קובע –
"היחסים עם האמא שלך" – זו הסיבה.
וגם אני חטאתי שם פעם. מודה ומתוודה. באמירות כביכול הוליסטיות של גוף נפש.
היום אין לי ספק שחקירה רגשית יכולה לתת מענה לתמיכה הכללית בנשים עם אנדומטריוזיס. היא חלק מכובד. בדיוק כמו בכל מחלה אחרת. לנחרצות אין מקום, להסקת מסקנות אין מקום. יש מקום לשאלות, בהזמנה לחקירה פנימה.

לעיתים עצם העלאת השאלות היא היא תחילת הדרך. אבל תמיד אמליץ על תמיכה של בעל מקצוע. איש נפש.

נחזור אחורה לעניין הזה של התייחסות למחלה כפסיכוסומטית. האם לא בכל מחלה יש גם היבטים רגשיים?
האם ההגדרה הזו היא לא מובילה חד משמעית לאשמה? התשובה, בעיני, היא כן.
ואשמה מובילה להסתרה. להשתקה. להדחקה.
ואשמה מובילה פיזית, ממש פיזית, להפרשה של הורמון קורטיזול, לסטרס, ומשם להחלשה אפשרית של המערכת החיסונית ומשם לכאב ולחוסר יכולת של הגוף להתמודד. ומכאן ללופ.

אז לא עוד. בבקשה לא עוד. לא עוד להגדרת המחלה הזו כפסיכוסומטית. לא עוד לנחרצות של מטפלים על מצבים רגשיים שהובילו למחלה (ומכאן שוב לאשמה וללופ הזה הניבזי). לא עוד ל – זה הכל בראש שלך. בבקשה לא עוד.
כן להקשבה פנימה. את, את זו שיודעת להקשיב לעצמך באמת.
כן לשאילת השאלות.
כן לתמיכה הרגשית אצל בעלי מקצוע.
כן להקשבה. לאמונה. הכאב הוא אמיתי.
כן לתמיכה ההוליסטית, הרב מערכתית, בין אם רפואית קונבנציונלית, בין אם בטיפולי מגע, תזונה, תנועה ורגש.
כן כן כן.

*** כמה כוכביות לסיכום: אני לא מטפלת רגשית מקצועית. אני אישה של מגע. לכן תמיד אפנה את המטופלות שלי לטיפול רגשי מקצועי אם אראה צורך ונכונות.
(אז למה את כותבת על רגש? כי ככה מרגיש לי :))
כל הכתוב כאן נכתב מדם ליבי, מההתנסות והסיפורים והמקרים שאני פוגשת בקליניקה שלי. אין פה המלצות מקצועיות. יש כאן קריאת לב.
אשמח להערות והארות.

בציור – "אישה היסטרית", צרפת, 1884